הרפואה, הבריאות הטבעית ומקצועות הטיפול – בראי ההיסטוריה ובהווה
דורות רבים ייחסו אוכלוסיות שונות ברחבי העולם את בריאות האדם והקהילה לרצון האל או האלים, ובמחלות ראו את גזרת כוחות הרוע והשטן. עם התפתחות המדע וגילוי מערכות החיים של הרימות, הזבובים והחיידקים כגורמי מחלות, החלה להיווצר לצד תורת האבולוציה של דארווין אבולוציה שונה במקצת, אבולוציה סוציולוגית במקצועות תומכי בריאות הקהילה, הרפואה ומקצועות הבריאות השונים.
- מחקירת הספרות ההיסטורית עולה שטכניקות טיפול ידניות פרימיטיביות קדמו אפילו לרפואה הקדומה. בפריז של תחילת המאה שעברה נחפרה מערכת מסילות רכבת אשר חשפה מערה ובה ציורי קיר מתקופת האוריגנאכיים, כ-17,500 שנים לפני-הספירה. בציורים מופיעים שני אנשים כאשר האחד מבצע טיפול ידני בגבו של האח
- מסמכים עתיקים סיניים מתורת הקונג-פו, שכתיבתם מוערכת לשנת 2,700 לפני-הספירה, ועדויות מתורת הרפואה הסינית העממית של צ'אנג צ'ונג קינג מהשנים 39-28 לספירה מראים שיטות דיקור, עיסוי, מתיחה ולחיצה וכן משיכת רקמות בגוף, טכניקות אשר מעריכים כי הובאו מאוחר יותר על ידי מיסיונרים צרפתיים לארצות העולם המערבי.
- המצרים הקדמונים הראו על פפירוסים שיטות טיפול כגון רקיחת תרופות, מתיחות וטיפולים ידניים ואפילו ניתוחים פרימיטיביים עוד בשנת 2,500 לפני-הספירה.
- היוונים, עוד בשנת 1,500 לפני-הספירה והרבה לפני זמנו של היפוקראטס, כתבו בכתביהם תיאורים ודרכי טיפול ידני בכאבי גב שונים בעזרת הזזת הגב והגפיים התחתונות,
- היפנים מראים גם הם שבשנת 600 לפני-הספירה הופיעו עדויות עתיקות המתארות גם הן פעולות דיקור, עיסוי, לחיצות וטיפולים ידניים.
- התיאורים והעדויות חצו יבשות ללא עדות ברורה למקור יחיד שבו הופיעו או החלו. הכתבים העתיקים מיפן, מהודו, ממצרים העתיקה, ממלכות בבל, מהממלכה האשורית ומהטיבטים, כולם הראו את דרך הטיפול הידני באופנים שונים. אפילו באיים נידחים יחסית כגון איי פולינזיה, נמצאו עדויות היסטוריות מהמאה השש-עשרה לטיפולים הידניים. שבטים אינדיאניים בצפון-אמריקה כגון הסיוקים, וינובאגויים והקריקים וכן שבטי אינדיאנים במרכז-אמריקה כגון האצטקים, הטולטקים והמאיה במקסיקו הראו עדויות של טיפולי גב בעזרת ידיים אך גם בעזרת הליכה עם כפות הרגליים לשחרור הגב. המפותחים ביותר בהם היו בני שבט האינקה בדרום-אמריקה, אשר השאירו עדויות על טיפול ידני מכוון וממוקד יותר.
היפוקראטס, הנחשב לאבי הרפואה, חי ביוון באי קוס בשנים 357-460 לפני-הספירה. הוא היה רופא ראשי ומורה בבית הספר העתיק לרפואה, קואן, באי שהיה שייך ליוון העתיקה. במקביל לו, היו עוד שני בתי ספר לרפואה: פריסטלי וסנידיין.
היפוקראטס, אשר פירסם בשנות עבודתו וחייו כ-70 ספרים על הרפואה והבריאות,
האמין ביכולת האדם לרפא את עצמו ולהיות ה"רופא של עצמו" תוך כדי התערבות תרופתית
מינימאלית של הרופא, הגם שהכיר מגוון רחב של תרופות מרקחת חזקות. הוא האמין וחינך את תלמידיו לא לנסות ולהשפיע על תהליך ההבראה הטבעי של האדם. הוא דגל וחינך דורות שלמים כי יש לבדוק ולהתייחס לחולה כאל גוף אחד ולא כאל בעיה באיבר מסוים. בכתביו המקצועיים, שנודעו בשם אפוריזמים, הדגיש כי כוחות הריפוי של גוף האדם נובעים מבפנים ולא רק מתרופה חיצונית לו. הוא ציין כי טבע האדם הוא זה המרפא, ותפקיד הרופא רק לסלק ולהסיר מכשולים המפריעים לגוף לרפא את עצמו. "חפש היטב בעמוד השדרה מכיוון ששם נמצא שורש המחלה" ציין בפני תלמידיו, ובכתביו תיאר בפירוט רב את הטיפולים שביצע ולימד; כל זאת כי הבין את חשיבות הטיפול הידני בעמוד השדרה. תלמידיו וממשיכי דרכו אף פיתחו מכשירים מכאניים למתיחת האדם ותיקון נקעים.
בתי הספר האחרים לרפואה ביוון של אז התחרו בו ולא הסכימו עם גישתו. מנהל בית הספר הסינדיאני מהעיר סנידוס היוונית, הרופא יוריפון, דגל בהתמקדות במחלה ובאבחון האיבר החולה יותר מאשר באדם השלם. הוא דגל באבחון הגורם האורגני לסימפטום ובהתאמת טיפול תרופתי, גישה המזכירה עד מאוד את הרפואה העכשווית, ולמרות כל זאת נחשב היפוקרטס לאבי הרפואה.
בבדיקת הספרות ההיסטורית, מתברר כי הבדלי הגישות נמשכו שנים רבות בתחום הרפואה היוונית ואפילו עד ימינו אנו. רופא יווני בשם קורנאליוס סאלסוס המשיך במאה הראשונה לספירה את דרכם של הסינדיאנים ופיתח את גישת הרופא למחלה ולסימפטום כסיבה ותוצאה ודגל במציאת הגורם והסרתו מהגוף בעיקר באופן פולשני ולא טבעי.
במאה השנייה לספירה (130 – 200) קנה לו שם רופא יווני מאסכולת היפוקרטס בשם קלאודיוס גאלן, אשר דגל בבדיקה ובטיפולים ידניים לעמוד השדרה לשיפור מערכת העצבים. הוא חינך את תלמידיו כי בריאות מערכת העצבים היא המפתח לבריאות הגוף. הוא גם שילב בדיקות שתן והתאים את ממצאיהן לחוליים מסוימים. גאלן הדגיש את חשיבותם של מזונות מסוימים לבריאות האדם, את החשיבות בטיפול בחולים עם חום גבוה, את החשיבות בבדיקת דופק הלב וכתב תיאוריה ופרקטיקה על הטיפול בפרזיטים בגוף.
גאלן הוכתר בספרי ההיסטוריה הרפואית כנסיך הרופאים לאחר הצלחת טיפולו הידני בצווארו של מושל רומאי מפורסם בשם יודאמוס. המושל הרומאי, אשר איבד את כושר התנועה בידו הימנית, טופל על ידי גאלן בטיפול ידני לצווארו, ומיד חזרה היד לתפקד כרגיל.
נפילת הממלכה הרומאית, מותו של גאלן וכיבוש יוון וכל אירופה בידי הברברים במאה החמישית לספירה, כל אלה גרמו להרס ולמחיקת היסטוריה וידע רב אשר היה אצור בספריות מדעיות רבות, כולל הידע הרב שנצבר בהן על טכניקות וגישות הטיפול המונעות. תקופה זאת נחשבה לתקופה השחורה ברפואה. רופאים החלו להיחשב לעושי קסמים, מכשפים הרוקחים מרקחות, וההקפדה על בריאות הציבור והפרט נעלמה.
זאת הייתה שעתן היפה של רפואת האליל, המגפות, הבורות והופעת השדים כגורמי המחלות באדם. כאשר משווים את הנוהג הרווח במגוון האוכלוסיות המערביות, הרפואה הסינדיאנית שלטה מחדש בעולם המערבי האירופאי עד למאה השש-עשרה. את הטיפולים הידניים בעמוד השדרה שהפיקו את צלילי הפיקוק המפורסמים הסבירו אז הרופאים הסינדיאנים כהוצאת השדים מגוף האדם ולכן הומעטה חשיבותם כמטפלים במחלות.
במאה השש-עשרה ובתקופת הרנסאנס, עם חזרת הציביליזציה, התרבות והאקדמיה לשיטות לימוד ופיתוח מיומנויות, החלה לפרוח מחדש אומנות הטיפול הידני בעמוד השדרה, אשר נודעה כאומנות סידור העצמות בעולם המערבי של אז וכאומנות הטיפול בעצבים או עסאבה בעולם המזרחי הערבי.
אותם מכשפים וקוסמים עושי הפלאות בריפוי החולים החלו לשלב את לימוד גוף האדם ותפקודו, תפקוד איבריו ותפקוד נפשו בשיטות עבודתם, שהתבססו על ניסיון ותהייה והיו מעין ניסויים בבני אדם בזמן הקדום.
עם התפתחות המדע, בתחילת המאה התשע-עשרה, החל להתפתח כיוון מקצועי יותר של בעלי המקצועות הרפואיים ושל הרופאים עצמם: על פי תוצאות טיפוליהם הם קבעו והמליצו לדורות הבאים של הרופאים כיצד לעבוד וכיצד לטפל, ולצד זה המליצו ואף הכריחו את האוכלוסייה לקבל את סמכותם המקצועית ואת דרכי טיפולם.
במקביל להם, עדיין שמר על כוחו זרם בעלי מקצוע אשר עסקו בריפוי על בסיס האמונה וכוחות העל. לא פעם הוציאו השלטונות להורג עושי כשפים ומרפאים מסתוריים אשר לא הלכו עם הזרם הסוציולוגי המרכזי של התחלת הרפואה המודרנית, "הרפואה ההירואית" כפי שכונתה אז.
הזרם הסינדיאני, שהיה הזרם המרכזי ברפואה של סוף המאה התשע-עשרה, נקט, לפי מיטב הבנתו וידיעתו, בדרכי טיפול אגרסיביות בחולים החל בניתוחים פתוחים וכריתת איברים שתפקודם נחשב לא תקין או חולה, וכלה בהקזת דם באמצעות ניקוב ורידים על מנת "להסיר או לנקות את הגוף מרעלים או מחלות" ורקיחת משחות ושיקויים שונים. הטיפולים היו כה אגרסיביים וגרמו לחולים סבל רב, לעתים קרובות עד איבוד הכרה ואפילו מוות.
עד תחילת המאה העשרים, פרחו באירופה מרפאים בטיפול ידני אשר העבירו את סודותיהם המקצועיים מאב לבן או מאמא לבת ללא ייסוד בית ספר או מכללה מקצועית מוגדרת. אותם מרפאים, אשר נקראו מסדרי העצמות, עבדו בעיקר באנגליה. המפורסמת שבהם היא גברת מאפ, אשר נקראה אף לטפל במלכה ויקטוריה בלונדון. מספרים שבגלל שיצא שמה למרחוק, ניסו רופאים אנגליים להפילה בפח ושלחו לה מטופל ללא בעיה רפואית, אך אמרו לו להתלונן בפניה כי הוא סובל מנקיעה.
לאחר בדיקה קצרה, הבינה גברת מאפ כי הרופאים מנסים לטמון לה פח מקצועי ונתנה למטופל טיפול אשר באמת ובמכוון יצר אצלו נקע; או-אז הפנתה אותו בחזרה לרופאים המפנים עם המלצה לטפל ולהבריא את הנקע.
באמריקה של תחילת המאה התשע-עשרה, בשל אחוזי הצלחה נמוכים בהשוואה לסבל החולים, איבדה "הרפואה ההרואית" מכוחה וממרכזיותה. מתוך כך, ולצד עוד גורמים, צמחה תנועת התעוררות של שוחרי בריאות ורפואה טבעית אשר נודעה בשם "התנועה לבריאות פופולארית". תנועה זו צמחה בד בבד עם צמיחת התנועה הנשית האמריקאית הראשונה בשלהי שנות השלושים של המאה התשע-עשרה. היו אלה שנות היווסדות מקצועות הנשים המרפאות למיניהן אשר הנודעות מביניהן עד היום הן ה- Mid-wifeאו בעברית מיילדת טבעית.
תנועות המחאה הבריאותיות והרפואיות הללו דגלו בגישה הומאנית לבריאות האדם ולידתו. הן חיפשו דרכי טיפול ידניות שונות, עזרים שונים כמו מגנטים, מחטים וכוסות רוח וכן תרכיבי טיפול טבעיים למצבי חולי שונים. בד בבד עם התחלת הטיפולים האלה, החלה נהירה גדולה אחר לימוד מעמיק יותר של גוף האדם והפיזיולוגיה שלו תחת הסיסמה "לכל אחד מותר ללמוד ולרפא את עצמו". הידע הזה הועבר גם בהרצאות פתוחות לקהל הרחב.
החשיפה הציבורית לידע בתחומי הבריאות וגוף האדם הולידה עוד תנועות בריאות טבעיות כגון תנועת הריפוי הטבעית העממית האזרחית על שם סמואל תומפסון. לתומפסון, חקלאי מניו-המפשייר באמריקה של אותן שנים, היה ניסיון מר במיוחד עם הרפואה ההרואית עקב סבלה של אשתו ומותה של אמו מ"טיפולים רפואיים הרואיים". תומפסון החל לפתח גישה חדשה אשר מטרתה הייתה לשפר את הנגישות ואת היכולת של כל אדם לעזור לרפא את עצמו ולהיות ה- healer (המטפל) של עצמו.
שיטת הריפוי התבססה על אמצעים פשוטים וטבעיים (כגון תרופות הסבתא של היום) אשר היו נהוגים בחוות החקלאיות ואצל הילידים האינדיאנים. תנועתו של תומפסון עודדה יצירת אגודות ציבוריות בוטניות וכן כתיבה והפצה של חמישה ירחונים "תומפסוניים", אשר היו במה להחלפת דעות ושיטות טיפול בין החברים בהן. תנועת הבריאות העממית שלו גדלה וצמחה עד לכדי ארבעה מיליון חברים מתוך 17 מיליון התושבים באמריקה התיכונה של אז. תנועתו של תומפסון דירבנה את הקמתה של תנועת הטבעונות בשם "תנועת ההיגיינה". מייסדה של התנועה, סילווסטר גראהאם, דגל באכילת מזון טרי ולא מבושל, ירקות ופֵרות ודגנים מלאים. הגם שעם חלוף השנים נשאר שמו רק כמותג של קרקרים אמריקאיים (Graham Crackers), עדיין באותם הימים שתי התנועות האלה, בשל הצלחותיהן הטיפוליות והפופולאריות שזכו לה, קראו תיגר על הרפואה ההרואית האורתודוכסית. תהליך זה גם הוביל מספר רב של מדינות ברחבי אמריקה של אז להכיר בתנועות האלה רשמית ולמנוע את הרשעת חבריהן כעוסקים ברפואה שלא כחוק.
באמצע המאה התשע-עשרה, החלו להופיע תנועות חדשות וגישות ריפוי חדשות כמו המגנטו-תרפיה (טיפול במגנטים מעל אזורים שונים בגוף), ההידרו-תרפיה הישנה (טיפול בצומות-מים וחוקנים), הרפואה האלקטיבית אשר המשיכה למעשה את התנועה התומפסונית הפשטנית ורפואת ההומיאופתיה.
ההומיאופתיה נוסדה על ידי סמואל כריסטיאן האנמן – רופא גרמני שעזב את עיסוקו כרוקח רפואי ופיתח תיאוריה אשר דגלה ודוגלת ביכולת הגוף לרפא את עצמו ממחלה או חולי בעזרת מרכיב המחלה המוחלש פי מיליון והמוחדר לגוף החולה על מנת לעורר בגוף את תהליך החיסון והריפוי. ברבע האחרון של המאה התשע-עשרה התחזקה מאוד תנועת ההומיאופתיה בארצות-הברית, וקמו לא מעט בתי ספר ללימוד ההומיאופתיה ובתי חולים הומיאופתיים.
עקב התפתחות המדעים ושיפור ארגון בתי הספר לרפואה אורתודוכסית על ידי שושלת הרוקפלרים ולאחריהם המהפכה הארגונית-פוליטית-חקיקתית ברחבי אמריקה של בתי הספר לרפואה אורתודוכסית שיזם אברהם פלקסנר, התחזקה מאוד, ארגונית ופוליטית, הרפואה האורתודוכסית ההרואית, ועל אף התחרות המקצועית, הכלכלית והחקיקתית הקשה לא נפסקו מאבקי השליטה הפנימיים, האידאולוגיים והמנהלתיים, בתנועות הרפואיות הטבעיות. כל אלה הביאו לדעיכה מוחלטת של התנועה האלקטיבית ולהטמעתה של ההומיאופתיה כמעט כליל בתוך הרפואה האורתודוכסית.
ברבע האחרון של המאה התשע-עשרה נוסדו שני המקצועות הידניים החשובים – אוסטיאופתיה וכירופרקטיקה – אשר לימים ייחשבו דומים לכאורה באופן עבודתם, אף שלמעשה הם שונים מאוד בעקרונותיהם ובפילוסופיה המקצועית של כל אחד מהם. עדיין היום, על אף הקִדמה והידע, נשארו המקצועות האלה שונים עד מאוד בעבודתם ובגישתם לחולה.
דוקטור אנדרו טיילור סטיל, מייסד האוסטיאופתיה, סיים את לימודי הרפואה האורתודוכסית שלו, אך לא הספיק להתמחות בה שכן בית הספר שבו למד נסגר בשל רפורמת החינוך וההשכלה הרפואית של פלקסנר בארצות-הברית. כאשר חלו שלושת ילדיו במגפת דלקת קרום המוח ועמוד השדרה ומתו, התייאש מהרפואה האורתודוכסית, זנח את עיסוקו כרופא והחל לתור אחר תורת הריפוי המגנטו-תרפי ולימים, בעשור האחרון של המאה התשע-עשרה,
יסד את בית הספר הראשון לאוסטיאופתיה בעיר קירקסוויל, מיזורי.
דוקטור סטיל דגל בקשר שבין מערכות העצבים העוברות דרך עמוד השדרה והשפעתן על תפקוד כלי הדם לאיברי הגוף ובין בריאות הגוף. הוא טבע את המונח מפגע אוסטיאופתי (Osteopathic lesion) לאזור בעמוד השדרה אשר נמצא בבדיקת מישוש ידנית כמוגבל וקשיח. הוא אף טען כי טיפול ידני אוסטיאופתי שעיקרו מבוסס על הנעה אטית וארוכת מנוף המתרכזת בעיקרה ברקמות הרכות העוטפות ומכילות את חוליות עמוד השדרה, יש בו משום עזרה רבה לבריאות הגוף. הוא הניח שטיפול זה יסיר את אותו מפגע מכאני אוסטיאופתי ויגרום באופן משני להזזת החוליות, ישפיע על מערכות העצבים בכלי הדם ובדרך זו ישפר את זרימת הדם והלימפה, ישפר את חיסון הגוף בפני מחלות ואת בריאותו.
בתזמון היסטורי מדהים ולא מתוכנן החל דניאל דוד פאלמר, מורה וסוחר מהגר קנדי, במקביל למשרתו כמורה בבית ספר לילדים, לעסוק גם בחקר המגנטו-תרפיה ודרכי הריפוי בה, תוך כדי שלמד לימודי גוף האדם,
אנטומיה ופיזיולוגיה בברלינגטון, איווה, ארצות-הברית.
לימים הוא ייסד את מקצוע הכירופרקטיקה
אשר עבר תהפוכות ותהליכי הבשלה מקצועיים, ארגוניים, מדעיים וחוקתיים במאה שעברה.
ואולם עדיין רב הנסתר על הגלוי ביכולותיו